ראיון: הצלם פיטר שטיינהאור
צלם האמנות הזוכה בפרס פיטר שטיינהאואר הראה לאחרונה בגלריה REDSEA בסינגפור את סדרות 'מספר בלוקים' והונג קונג בהונג קונג, שהתבססו על שחי בשתי הערים במהלך 21 שנות מגורים באסיה.
סינגפור ‘חסימות מספרים’ היא סדרה שתופסת את סימוני המספרים הצבעוניים הבהירים שנמצאו בצידי מבני HDB של סינגפור. מבחינת שטיינהאואר, העניין טמון בתכניות הצבע הלא שגרתיות ובגופנים הכתובים באופן מכוון המשמשים בגושי הדיור הממשלתיים הללו, המהווים את ליבם של השילוב הרב-תרבותי בסינגפור. בינתיים, סדרת 'Cocoons' של שטיינהאור מתעדת את היופי המפתיע של טכניקת בנייה ילידת הונג קונג - רשתות הבמבוק והבד המעטפות את 'המטמורפוזות' של פרויקט בנייה.
עבודתו של פיטר שטיינאואר נערכת באוספים במוזיאון קרנגי לאמנות, במוזיאון המורשת של הונג קונג ובאוספים פרטיים ותאגידים רבים ברחבי העולם. נולד וגדל בבולדר, קולורדו, שטנהאאואר פיתח מוקדם הערכה והערכה של תרבות שהגיעה לשיאה כשהוא חי בערים רבות ברחבי ארה"ב, שטוקהולם, שוודיה, האנוי, סייגון, וייטנאם, הונג קונג וסינגפור.
שטיינאואר מדבר את עצמו כטהרני מרקע צילום ולא כאמן דיגיטליארט רפובליק על סינגפור, הונג קונג ועבודתו.
מה הבניין האהוב עליך בסינגפור?
הבניין החביב עלי הוא לא כזה שרבים בטח יחשבו או ידעו עליו. זהו בית חנות ישן בפינת ג'לן בסאר ורוד ורמי. הבניין המפורט והיפה ביותר בסינגפור לדעתי. צבעו כחול פסטל בהיר, עם מבטאים באריחים מרובעים קטנים בצבע ירוק אמרלד עם ורדים ורודים עם חיפוי גג ירוק אמרלד ואריחי טרקוטה. פירוט דלתות החלונות המרוצפות מזכוכית והגילופים הפרחים המצויירים על הפרצוף הם משהו שאני מסתכל עליו בכל פעם שאני עוברת אותו. איש כבר לא עושה בתים כאלה.
HDBs ומסדרונותיהם עמוסים בנוסטלגיה ומשקל נפשי עבור סינגפור, שמופיעים לעתים קרובות בסרטי אמנות. למה אתה חושב שזה כך?
אופים. זו סינגפור ויש לה זהות של סינגפור בתוכם. שוב, זה מחזיר אותה לתרבות, לרב התרבות, הגזע והדת המרכיבים את סינגפור. הרקע של פרנקאן, סיני, תערובת מלאית, האוכל ואורח החיים. זה מה שמרכיב את סינגפור, לא את חולות מרינה ביי. יפה, כן, אבל זו לא התרבות והרקע של סינגפור. אתה מוצא את זה, כמו בכל תרבות אסיאתית אחרת, במעמד הפועלים, בקבוצות יסוד של אנשים, ובסינגפור, הם נמצאים ב- HDB. אני בטוח שזו הסיבה שמסרטים רבים נעשים בהם או איתם.
בלוק 167, סינגפור, 2013
ספר לנו על סדרת 'קוקוסים' בהונג קונג שלך.
בסדרת ה"קוקונים "שלי, המבנים עטופים בפיגומי במבוק, ואז החומר הצבעוני נעטף סביב הבמבוק כדי למנוע פסולת ודברים אחרים ליפול לרחובות שמתחת. התחלתי את ההתעניינות בפעם הראשונה בטיול הראשון שלי בהונג קונג בשנת 1994. חייתי באותה עת בהאנוי, וייטנאם ונאלצתי לנסוע להונג קונג מכיוון שהאשרה שלי אזלה. מחוץ לשדה התעופה הישן של קאי טאק, ראיתי את הבניין המסיבי הזה שמעבר לרחוב והוא היה מכוסה במבוק וחומר צהוב. חשבתי שאמן הסביבה כריסטו ואשתו ז'אן קלוד עוטפים בניינים (כמו אמנותם) בהונג קונג. מהר מאוד הבנתי, אחרי שראיתי אחרים בדרך למלון שלי, שזה תהליך בנייה. מצאתי אותם מעניינים ביותר מכיוון שהם נראים כמו חבילות עטופות ענקיות בצבעים ענקיים בסביבה עירונית בטון כרומטית וצפופה. עשיתי תמונות של אלה גם, צילמו תמונות אם תרצו, בכל פעם שביקרתי בהונג קונג. כשעברתי לשם בינואר 2007 התחלתי לצלם אותם כפרויקט במשרה מלאה. ספר 'קוקוסים' נמצא בעיצוב כשאנו מדברים ומקווים שיפורסם בשנת 2016.
מה הביא אותך לראשונה לאסיה, ומה החזיק אותך כאן כל כך הרבה זמן?
הרקע שלי עם אסיה, החל מאבי להיות רופא במרינס במלחמת וייטנאם. נולדתי כשהוא היה שם ובגדלנו תמיד היו לנו מצגות שקופיות של צילומי הצילום שלו מווייטנאם בסלון; מכיתה ג 'ועד בכיר בתיכון, העברתי את אותן שקופיות לקבלת קרדיט נוסף. הוא החל לחזור לווייטנאם בשנת 1988 וסייע בהקמת ארגון המעניק ציוד רפואי שנתרם מארה"ב לווייטנאם ופיתח חברויות עם אנשים שם במהלך העבודה הזו. סיימתי את בית הספר לצילום והיה לי סיכוי לנסוע לשם לעשות את האומנות שלי והייתי הולך להישאר כמה חודשים. אחרי שבוע אחד שם הרגשתי כל כך בנוח עם הכל וידעתי שזה המקום שהייתי אמור להיות. טיילתי ברחבי אסיה כשהייתי בווייטנאם בעבודה על הפרויקטים שלי ופשוט הרגשתי שאין מקום טוב יותר לצלם. נשארתי בשני העשורים הבאים!
איזה הגדרת מצלמה יש לך?
אני עובד עם שלב אחד IQ260 דיגיטלי בפורמט בינוני, שהוא רזולוציה גבוהה מאוד של 65 מגה פיקסל. היא מחוברת רוב הזמן למצלמה טכנית של Cambo WRS 1250 המיועדת לארכיטקטורה. אני משתמש בעדשות שניידר Digitar ובכרטיסי פלאש קומפקטיים של לקסר. מדי פעם אני משתמש בגוף המצלמה שלב אחד עם הגב הדיגיטלי IQ260 אבל בעיקר במצלמה הטכנית.כל עבודתי מוגדרת על חצובה של סיבי פחמן. החשיפות שלי נעות בין שנייה לדקה לדקה ברוב המקרים. אה, ואני אוהב לעבוד בימים מעוננים.
למה?
אני מעדיף אור רך. זה מתמקד יותר בנושא ואני יכול לדחוף את הניגודיות יותר מבלי לאבד פרטים. אתה יכול לראות מה תלוי על דלתותיהם גם אם זה בצללים, אתה יכול אפילו לראות דרך חלונות האנשים.
איזה סוג של צלם אתה מחשיב את עצמך?
אני לא כל כך צלם תיעודי חברתי. אני פשוט מצלם דברים בגלל האופן שהם נראים אלי. מה שעניין אותי ב'מספרי בלוקים 'בסינגפור הוא שמישהו לקח הרבה זמן למצוא ערכות צבע וגופנים - לפעמים תסריטים או חסימה או גופני ארט דקו, חלקם עם צלליות והרבה סגנון - וסקרן אותי שהם שמו הרבה מאמץ לכל זה.
* למידע נוסף בקר באתר www.redseagallery.com
קרדיטים לסיפור
מאמר זה פורסם במקור ב- Art Republik
