ראיון: אוג'י 'חאן' הנדוקו

אוג'י 'חאן' הנדוקו, יליד 1983 בקבומן, התחיל בפקולטה לאמנות במכון לאמנויות אינדונזיה ביוגיאקרטה. בשנת 2008 אירועית, הוא נבחר לגמר בשנות השלושים המובילות לפרס האמנות הריבונית, ולקח על עצמו את האמן של סטודיו לאומנות בתכנית מגורים בסיאול, קוריאה. כמה מההופעות הפוריות שלו כוללות, ArtJog14, Jogjakarta (2014); השלישייה השביעית לאסיה הפסיפיקית לאמנות עכשווית (2012); הגלריה הלאומית של אינדונזיה, ג'קרטה (2011); גלריית פרימו מארלה, מילאנו (2011); יריד האמנות הבינלאומי של קוריאה, סיאול (2010); פורום קדאי קבון, יוגיאקרטה (2010); ביאנלה ג'וג'ה X, יוגיאקרטה (2009) והביאנלה ביאנלה, קובה (2009).

תמיד תואר במבוק של תארים חסר נשימה: נועז, חצוף, פועם, מרדן, פאנק ... האמן הרב תחומי, מאופיין באנרגיה סקרנית סוערת - תמיד בספק, תמיד דוחף גבולות של מה שאפשר. אחד ההיבטים העיקריים ביצירתו, מאופיין בכפולות שבין תפיסות 'אמנות גבוהה' ל'אמנות נמוכה '. קבור ריאליזם בשכבות על שכבות של קישוטים דרמטיים, עבודתו מייצגת את הקרע בין העיור לאגרנות, המזרח והמערב, המקומי והעולמי. האן פורש את סרטו, מוסיקת הרחוב-פופ משפיעה לשפה חזותית אידיוסינקרטית המפגישה יחד עם התערבות מהומה על הבד - צבעים עזים שיש לו כישרון ידוע לשפוך על קווי המתאר שלו. 'הצביעה-מחוץ לקווים' מוסיף לתנועה ולספונטניות האופיינית לתפוקתו.

סדרת טריניטי, 2015

כאמן פופ אמיתי, הוא כל הזמן מבקש להמציא מחדש דרכים לממש את רעיונותיו - החל לבוא בדמות היותו זמר בלהקה האמנותית-פאנק האוונגרדית-פאנקית פונצ'ילה; דחיית הבד שלו, ניסוי בתקשורת ומצעים לא שגרתיים; אריגה של נושאים מטא-חברתיים-פוליטיים מורכבים המשקפים את עצמם לתוך 'מצח נמוך', ובכל זאת מורכבים; שיתוף פעולה על קו בגדים עם חברת הגלישה האוסטרלית הארלי אינטרנשיונל, ונחישותו להנגיש את האמנות שלו לקהילה שלו ככל האפשר - נראה כי חאן עומד בראש מהפך לבדו. ארט רפובליק משיג את המורדים האמנים כדי לראות מה קורה.

העבודה שלך מאגדת מגוון מההשפעות שלך - קולנוע, מוזיקה ותרבות רחוב לשפה חזותית מובחנת. האם נרטיבים וסיפורים הם משהו שאתה חושב עליו בתרגול שלך?

לכל אחת מההשפעות שציינת יש שפה אחרת לספר רעיון. אם אני משלב רק את הצורה החזותית ואת אופן השימוש בה, יתכן שהיא לא תהיה שונה זו מזו. יותר מזה, אני רוצה לחפור מתחת לפני השטח, כולל הרקע התרבותי והחברתי שלה, ואז לשלב אותה עם נקודת מבטי שלי כדי להפוך אותה לשפה הוויזואלית שלי.

אנשים אפיינו את עבודתך כמעשה מתמשך בין אמנות 'גבוהה' ל'נמוכה ', סוגיות של קוטביות בין מזרח למערב, מקומיות וגלובאליות - מה יש כפילויות שמעניינות אותך?

אני חלק מדור שהיה בהתחלה מקורות מידע מצומצמים מאוד, אבל עכשיו עם האינטרנט והגלובליזציה, יש לנו יותר גישה למידע ממערב למזרח - הגבול בין אמנות 'גבוהה' ל'נמוכה 'הפך להיות מטושטשת והיברידית. אני נמצא בעמדה הזו כרגע, ואני מנסה לשקף את מה שקורה היום באמצעות יצירות האמנות שלי. 

אחד לכל אחד, הכל אחד ... נמכר (תצוגה מפורטת), 2014.

עד כמה השפיעה ההתבגרות באינדונזיה על הדרך בה אתה ניגש לפרספקטיבות שלך ולאמנות בכלל?

אני מאמין שלכל מקום ומדינה יש מאפיינים משלהם אשר באופן מודע או לא, יעצבו את מאפיין האמן של האדם. גורמים רבים באינדונזיה, למשל ההתפתחות הגופנית הבלתי שוויונית וחלוקת ההכנסה, חיכוך המסורת המקומית והתרבות הגלובלית בעידן הגילוי ובעיקר פיתוח התשתית האמנותית, משפיעים רבות על יצירת נקודת המבט שלי והמחשבה הכללית שלי. . בפרט ביחס לתשתית לאמנות חזותית, אף על פי שאין שלבים או רמות של הקמת אמנים וגם אין די תמיכה ממשלתית, אמנים אינדונזיים נעשים יותר מוטיבציה לחשוב מחוץ לקופסה ולנסות יותר. 

הזכרת קודם לכן, תושבת האמנים שלך בסיאול הייתה הנקודה המרכזית בחייך שהעניקה לך את ההרשעה להיות אמנית עכשווית. איך זה היה בתקופתך שם, איך העיר השפיעה עליך ואיך היא שונה מאינדונזיה?

באותה תקופה, אינדונזיה, ובמיוחד ג'וג'ה ... ההזדמנות כאמן לעשות מגורים בחו"ל הייתה עסקה גדולה ומפנקת. הסיבה לכך היא שההמלצה והקישור היו כה נדירים לקבל וקשה להתחרות עליהם, אפילו נגד אמנים מבוססים מאוד. בשבילי זו הפכה לנקודת המוצא שלי ששכנעה והניעה אותי להמשיך בקריירה כאמן.

בנוסף לאמנים ויצירותיהם, סאול הרשימה אותי גם עם הקמתם של תשתיות אמנות חזותיות שקיבלו תמיכה אקטיבית מהמגזר הממשלתי והפרטי שלהם. זה באמת פתח את עיניי כאמן. העבודות שלי ופרקטיקות האמנות באותה תקופה היו הרחק מאחורי מה שחוויתי וראיתי שם, והרגשתי ביתר שאת לאחר פגישה עם מנהל ליאום, מוזיאון סמסונג לאמנות.

פגשתי אותו עם עמית שהיה אצלי בבית השהייה. הוא שאל לראשונה את חבר שלי, שהגיע מהודו, מאיפה הוא הגיע, והוא מיד הזכיר את "אניש קאפור" כשם מוכר. לאחר מכן הוא פנה אלי ושאל את אותה שאלה, אך התנצל במהירות על כך שלא הכיר אף אמן אינדונזי מוכר. זה תקוע איתי וזה חלק גדול מהסיבה שאני שואף להתנסות ולהתבלט. 

נוף הבעיות האוניברסליות, 2016

ספר לנו עוד על עבודותיך בתוך תלבושת הפאנק-רוק האמנים האינדונזיים פונצ'ילה. זו לא הלהקה היחידה בה את נמצאת, נכון?

את פונצ'ילה יזם דניוס קסמינאס (אמן מבוסס מלבורן) בתוכנית השהייה שלו עם אסיה קישור באמצעות קרן האמנות Cemeti בשנת 2005. באותה תקופה חשבתי שזה היה רק ​​פרויקט זמני, כי ראשית המטרה הייתה רק להזמין ולשתף פעולה עם כמה אמנים חזותיים (כולל אותי) כחלק מלהקת רוק, שהביאה לאלבום 'מלחמות ראשי תיבות' שלנו. אבל אז זה המשיך לצמוח לקולקטיב אמנותי שהתחיל להזמין מחוץ לתחום האמנות החזותית. עכשיו זה פועל כבר 10 שנים.

פרויקטי המוזיקה האחרים שלי שנעשו באופן קולקטיבי עם חברים שונים הם 'רצועת הכלים השחורה' שנוצרו בשנת 2004 ובחנו רעש בעזרת מכשיר הקלטה אנלוגי וסינתטי DIY "תות הענגקי" הוקם בשנת 2007 וכבש את הגל הבא של המוסיקה האלקטרונית ותרבות האוהדים האינדונזית; 'הצופה' הוקם בשנת 2010, שהיה שיתוף הפעולה של 'סרט שחור' ו'דמי טוהאן 'עם ווטו' ווק 'וויבובו; 'אנוסאפטיס' שנוסד בשנת 2011 ומשלב מוזיקה אלקטרונית וסגנון גרינדקור מהיר; ו- 'N.E.W.S' הוקמה בשנת 2013, שהיא קבוצה ווקלית שהגיבה לטקסט אוצרות או לכל טקסט שהוא מופץ בסצנת האמנות. 

דור מפוכח, 2013

איך מצב העבודה עבורך? האם זה תמיד שונה, תלוי באופי המדיום?

למעשה שיטת העבודה שלי תמיד זהה. אין הבדלים בין מדיומים. בדרך כלל זה מתחיל ברעיון או רעיון, אחר כך המושג, ובשלב הסופי בבחירת המדיום. לכל סוג של מדיום יש ערך פוליטי משלו, ולדעתי הבחירה במדיום הנכון תגביר בצורה הטובה ביותר את המושגים והרעיונות. ההבדלים בשיטת העבודה עשויים להופיע אך לא בגלל המדיום השונה, אלא בגלל מעורבותם של אנשים שונים, בעבודה כאמן אינדיבידואלי או כקולקטיב. וכשאני עובד כחלק מקולקטיב, יש צעדים נוספים כמו דיון קבוצתי ותהליך קבלת החלטות משותף. 

האם הומור הוא חלק חשוב מהעבודה שלך?

לחיות באינדונזיה תחת ממשלה שאינה שולטת בהדדיות ומניעה מערכת חברתית לא יציבה, כמובן שהומור הופך להיות חשוב, במיוחד בשבילי להיות מסוגל לראות את הבעיות בחברה ולהעביר את רעיונותיי עם הקהל שלי. 

ידוע שאתה מעדיף שהעבודה שלך תהיה במרחב הציבורי, ושהעבודה שלך תהיה נגישה על ידי מישהו. האם זה חשוב עבורך, לאפשר לאנשים תחושת התרגשות, יראת כבוד ותהייה באומנות, ללא ניסיון ומידע שנדרש מהם מראש?

זה לא באמת משנה. אני מאמין שלכל מי שיש לו רקע יש דרך משלו ליהנות מיצירת אמנות, עם או בלי ניסיון או מידע נדרש מראש. זו ההתרגשות של המרחבים הציבוריים עבורי, שבהם יופיעו נקודות מבט עשירות ובלתי צפויות. בשבילי חשוב גם שאמנות תיצור מרחבי משא ומתן חדשים לציבור. 

סדרת קאנטרי לאקי מספר 2, 2013

אתה כרגע שגריר המותג של המותג גלישה וביגוד רחוב הארלי אינטרנשיונל. האם שיתוף הפעולה הזה עם הארלי הוא משהו שתמיד רצית לעשות?

למעשה, יש לי גם קו בגדים וסחורה משלי שהתחלתי בשנה השנייה בבית הספר לאמנות. זה חלק מהאסטרטגיה שלי להפוך את האומנות לנגישה יותר כך שהיא תוכל להגיע לאנשים רבים יותר. אני משתף פעולה מאז.

אצל הארלי יש להם רקורד חזק בתמיכה בסצנת האמנות החזותית, ואין שום התערבות מצידם בתהליך היצירה שלי. יותר מכך, הארלי לא רק משתמש ביצירות האמנות שלי על המוצרים שלהם, אלא גם תומך במאמצי האמנות האחרים שלי באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי כמו באייס האוס.

הדבר החשוב בעולם האמנות של ימינו, במיוחד באינדונזיה, הוא לבחון אפשרויות חדשות מחוץ לאופן הקיים של אמנות חזותית, ומציאת דרכים חדשות להפיץ את המסר שלך. 

מה המשמעות של היופי עבורך? בדרך כלל אתה נוטה 'לצבוע מחוץ לקווים', במכוון להפוך את היצירה מבולגנת או להיראות לא שלמה. האם הכאוס הוא משהו ששובה אתכם?

אני תמיד נהנה מצורת טעות מכוונת. זה כמו להראות את המגבלה עלינו כבני אדם. היופי מבחינתי לא נוגע לתוצאה המושלמת, אלא מדובר יותר בתהליך להגיע לשלמות זו. 

צף הקו, 2016

מהן המחשבות שלך על ביטוי אמנותי, צנזורה ומצב כללי של תקינות פוליטית בעולם כרגע?

צנזורה אפילו לא צריכה להתקיים, יתר על כן היא צריכה להגיע מאנשים אחרים. יש רק את השיקול שמגיע מעצמנו, גם אם הוא מושפע מאחר. אבל ההחלטה מתקבלת על ידינו וזה הביטוי האמנותי.

סיפור זה פורסם לראשונה ב- Art Republik.