זנג פאנשי חוזר לשורשים: רטרוספקטיבה בבייג'ינג

האמן הסיני בעל השבב הכחול, זנג פאנשי, בנה לעצמו קריירה משתלמת בכך שפנה למערב אחר השראה וקונים, אך רטרוספקטיבה חדשה בבייג'ינג מגלה חזרה לא סבירה לעבר האסתטיקה והמסורות של סין עצמה.

זהו סיפור נפוץ יותר ויותר בכלכלה השנייה בגודלה בעולם, שם התפכחות הולכת וגוברת מהעושר החומרי שלחה דור בחיפוש אחר מורשת שאבדה.

זנג הוא האמן החי הנמכר ביותר בסין, על פי מפרסם העושר דוח חורון.

"בהתחלה אתה מרגיש שמח שהשגת סוג מסוים של הכרה ונמכר במחיר גבוה מאוד, אך ככל שהזמן עובר אותך," הוא אמר. "אנשים רעים לך, וההצלחה משפיעה על מצבך הרגשי ועל תהליך היצירה שלך," הוסיף.

בשנת 2013 מכר הציור שלו "הסעודה האחרונה" תמורת 23.3 מיליון דולר בסות'ביס בהונג קונג, באותה עת היצירה האסייתית היקרה ביותר שנמכרה אי פעם במכירה פומבית.

זו הייתה אחת מסדרות ה"מסיכה "שלו, ציורים שדמויותיהם בעלות העיניים ריקות הלבן-מסכות דיברו על המתחים הפסיכולוגיים האורבים בסין כאשר האידיאליזם הפוליטי בשנות השמונים פינה את מקומו למיקוד האנושי של שנות ה -90 בצמיחה כלכלית מהירה.

תשומת הלב התקשורתית שהושקעה רק בתקופה אחת בקריירה בת כמעט העשור שלו, הותירה אותו במצבי יונים, אמר זנג ל- AFP, לאחר פתיחתו של רטרוספקטיבה של עבודתו החודש במרכז האולנס לבייג'ינג בבייג'ינג.

המסכות הפכו למותג, לדבריו, לדימוי שניתן לשינוי בקלות, אשר חיזק את התפיסות המקדימות המערביות של סין ושימשו בתי מכירות פומביות ופרסומי אמנות כדי להגביר את המכירות שלהן.

זנג עלה על גל ההתפתחות של סין, עלה לתהילה מתחילתו הצנועה, בתקופה שבה למדינה לא היה שוק אמנות משמעותי משל עצמה.

כעת, כאשר סצנת האמנות שלה מבוססת היטב, הוא איבד את הצורך לחפש תוקף והשראה מהמערב, ובחר להסתכל לשורשיו שלו, אמר.

"בשנות ה -80 של המאה העשרים, היינו כל כך מורעבים למידע מבחוץ; רצינו כל כך להבין את העולם ולדעת על אמנות מערבית, "הוא אמר והסביר את האובססיה המוקדמת שלו לאמנים כמו פול סזאן, וילם דה קונינג ולוסיאן פרויד.

הוא אמר: "אבל בימינו, יש כמות כה גדולה של מידע - זה עומס קוגניטיבי. אני צריך לסגור את עצמי ולהסתכל פנימה כדי לשמור על תחושת העצמי שלי. "

תמונה זו שצולמה ב 22 בספטמבר 2016 מציגה אנשי צוות בתערוכת "Parcours: Zeng Fanzhi" במרכז Ullens לאמנות עכשווית בבייג'ינג. האמן הסיני בעל השבב הכחול זינג בנה קריירה משתלמת בכך שחיפש למערב השראה וקונים, אך רטרוספקטיבה חדשה בבייג'ינג מגלה חזרה לא סבירה לעבר האסתטיקה והמסורות של סין עצמה. © WANG ZHAO / AFP

ניגוד מוחלט

המופע החדש של זנג "Parcours: Zeng Fanzhi" מציג יותר מ -60 יצירות מכל אחד מהבמות האמנותיות הגדולות והמגוונות שלו, רבים לראשונה ביבשת. הוא מקווה שזה יספק תמונה שלמה יותר של תהליך ההמצאה הרציף שלו.

ציורי שמן מונומנטליים של נופים מופשטים שגדלו בהם סניפים כהים של ענפים חולשים על הספינה המרכזית של הגלריה, ומצוידים בפורטרטים מפורטות של המוזות המערביות שלו.

הבדים עומדים בניגוד גמור לסדרה האחרונה שלו: יצירות מאופקות בשחור-לבן על נייר בהשראת ציורי שושלת סונג.

הם נובעים מהמעבר של זנג מ -2008 לעבר חקר הנייר עצמו, ומוצאים השראה לעבודות המברשת שלו בווריאציות העדינות של התבואה - טכניקה בהשראת הפילוסופיות האמנותיות הסיניות.

"כשאתה מתבגר, כל התחושה וההעדפות האסתטיות שלך משתנות", אמר זנג, שהחל לאסוף אמנות סינית מסורתית ולעצב גנים מלטיטי כמו זה שמחוץ לסטודיו שלו, הכולל סלעים מלומדים משוננים, אריות אבן ובריכת קוי.

אמנות למען האמנות

למרות התזוזה הפילוסופית של זנג, מנהל UCCA, פיליפ טינארי, הודה כי אי אפשר היה שהתוכנית תימלט מצל שיאי המכירות שלו: "הוא כנראה יצר ערך כספי יותר מכל אבל מעט מאוד אמנים החיים כיום."

עם זאת, "יש כנות בעבודה זו שלא ניכרת מייד", אמר טינארי. התפוקה של זנג היא עדות לרגע מפתח במעורבותו האמנותית של סין עם העולם החיצון, כאשר דורו מצא השראה ומשמעות אמיתית ברעיון המערבי של אמנות ככלי לעידוד שינוי חברתי, הוא הסביר.

בסדרת העיתונים האחרונה אמר טינרי כי ראה את זנג "מתרחק והולך יותר מהיום למציאות" ככל שהתבגר ועשיר יותר, שינוי המהדהד את מעמדה העולמי ההולך וגובר של סין.

החזרה לאוצר מילים סיני אמנותי משקפת לא רק שינוי באופן בו זנג רואה את עצמו, אלא באופן בו העולם רואה אמנים סיניים.

ככל שסין הופכת עשירה וחזקה יותר, אמר טינארי, אמניה אמורים "לאו דווקא צריכים ליצור יצירות המספרות את המצב הסיני, או שמסבירות את הבעיות והשאלות החברתיות והפוליטיות של האומה".השינוי, לדבריו, הוא סימן לכך שסין, יחד עם שוק האמנות שלה, מתבגרות.

"העולם מוכן רק לשמוע על אמנות למען האמנות מאנשים שמגיעים ממקום מסוים ברצף הגיאו-פוליטי."